בית משפט השלום
ב א י ל ת פ 001204/03
בפני: כב’ השופטת ד.בלטמן-קדראי-סגן נשיא תאריך: 15/12/2003
בעניין: מדינת ישראל
ע”י ב”כ עוה”ד: דן גרינברג
המאשימה
נ ג ד
ל.ע.
ע”י ב”כ עוה”ד: ג. באיער הנאשמת
הכרעת דין
זיכיתי את הנאשמת מחמת הספק.
1. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 21.12.2002, בסמוך לשעה 01:30 בפאב המאנקיס באילת, השתתפה הנאשמת בתגרה בכך שסטרה למתלונן – יגאל בריגמן, היכתה אותו באגרופים ושרטה אותו בפניו.
כתוצאה מהתגרה נחבל המתלונן (שריטה בארובת העין, שריטה באף ושריטה בידיו), ונחבלה הנאשמת (שבר בכף יד ימין).
5129371
5129371
לפיכך הועמדה לדין הנאשמת באשמה של השתתפות בתגרה במקום ציבורי, על פי הוראת סעיף 191 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 [להלן: “חוק העונשין”].נ
2. הנאשמת השיבה לכתב האישום, כי הינה מודה שהיתה במקום, שסטרה למתלונן ושרטה אותו וכי נחבל (אף הודתה בחבלות שצויינו בכתב האישום), אך טענה להגנה עצמית לאחר שתקף אותה והשתמש בכוח בלתי סביר שגרם לשבירת ידה.
3. המתלונן הינו מנהל הבטחון של פאב המאנקיס באילת [להלן: “הפאב”]. הפאב פתוח לכניסת לקוחות, ואין מחלוקת כי הינו מקום ציבורי (נוכח התאמתו להגדרה בסעיף 34 כ”ד לחוק העונשין נוכח הגדרת העבירה בכתב האישום).ב
כחודש לפני האירוע נשוא האישום הורה המתלונן לנאשמת, מתוקף תפקידו, לצאת מהפאב, לאחר שסבר כי התנהגה בו באופן בלתי הולם. כן אסר עליה להיכנס לפאב בעתיד (לטענתו – עד שיוחלט אחרת על ידי בעלי המקום; לטענתה – לעולם).ו
עובר לאירועים נשוא האישום הגיעה הנאשמת, מלווה בשתי חברות, לפאב בשעת לילה מאוחרת, לצורך בילוי. המאבטח שעמד בכניסה לפאב לא מנע כניסתן, ואז התקדמו לתוך הפאב.
בסמוך לאחר כניסת הנאשמת לפאב, נתקלה היא במתלונן, אשר ניצב מולה ודרש כי תצא מהמקום. הנאשמת סירבה, ואז התבקשה שוב, בנימוס, לצאת מהפאב על מנת לשוחח מחוץ לו בקשר לשאלת זכותה להיכנס למקום. הנאשמת סירבה ואף הכריזה כי אין בכוונתה לעשות כן במילים בוטות, אז התרה בה המתלונן כי ייאלץ לאכוף יציאתה תוך שימוש בכוח, והנאשמת חזרה על סירובה.
באותה עת עמדה הנאשמת עם הגב ליציאה מהפאב והמתלונן עמד מולה, עם הפנים אליה ולכיוון היציאה מהפאב.
יש לציין, כי המתלונן בעל גוף וגדול מידות, ואילו הנאשמת בחורה קטנת מידות, מכל מקום ביחס אליו.נ
המתלונן טוען בעדותו, כי התקדם לכיוון הנאשמת כשידיו פרושות לצידי גופו, ודחפה עם גופו (גוף אל גוף) לכיוון היציאה. לטענתו, לאחר שני צעדים החלה המתלוננת להכותו תוך שימוש בשתי ידיה, ציפורניה, רגליה, סטרה על פניו ושרטה בפניו ובידיו בכוח.
לפיכך, אחז בשרוולי מעילה בשתי ידיה ומנע את המשך התפרעותה, וכך דחפה מרחק כעשרים מטר אל מחוץ לפאב. מחוץ לפאב המשיך המאבק, ואז שחררה.
לטענתו, לאורך כל הדרך התפרעה הנאשמת בהיסטריה, השתחררה מידי פעם מאחיזתו וחזרה לשרוט ולסטור לו.
הנאשמת טוענת, מנגד, כי מיד עם תחילת דחיפתה מהפאב תפס המתלונן בחוזקה בשתי ידיה, תפיסה כואבת וחזקה שגרמה לריסוקה של כף יד ימינה. בהמשך הצליחה לשחרר את יד שמאל, ואז ניסתה להגן על עצמה מאחיזתו המכאיבה ולכן סטרה לו ושרטה אותו.ב
טענה היא, לפיכך, כי הותקפה שלא כדין וכי פעלה להגנתה העצמית, נוכח כאבים עזים ביותר ביד ימין ושאיפתה לגרום להפסקת התקיפה והכאב.
4. כבר ניתן לקבוע, על פי כל אחת מהגרסות, כי פעולתו הראשונית של המתלונן כלפי המתלוננת היתה, לכאורה, פעולת תקיפה (בין אם היתה דחיפה ובין אם שולבה באחיזה תקיפה של ידיה).ו
ב”כ המאשימה טוען כי פעולה זו נעשתה כדין, נוכח היותה הפעלת כוח סביר בנסיבות סעיף 18(א) לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969 [להלן: “חוק המקרקעין”].נ
על פי סעיף זה רשאי המחזיק במקרקעין כדין במידת כוח סבירה לצורך מניעת הסגת גבולו או שלילת שליטתו במקרקעין שלא כדין.
לענין זה טען הסניגור טענות רבות שעל פיהן יש לבחון האם הוכח כי הנאשמת הסיגה גבול, ובהקשר לכך האם ניתן להסיג גבול במקום ציבורי הפתוח לכל. כן יש לבחון האם המתלונן הינו מחזיק בנכס, הזכאי לנקוט פעולה על פי סעיף 18 לחוק המקרקעין.ב
ב”כ המאשימה טוען כי המתלונן היווה את זרועו הארוכה של בעל המקרקעין, וכי הוסמך מטעמו לחסום לקוחות לא רצויים ולהרחיקם. סברתי כי אמנם, נוכח תפקידו של המתלונן, ובשים לב לאחריותו כלפי המקרקעין בם הופעל הפאב, ניתן לראותו כבעל סמכות למניעת הסגת גבול, וראה לענין זה פסק דין (אמנם ישן ואמנם בענין עבירת הסגת הגבול): ע”פ 340/58-287 (מחוזי), שולמן נ’ י.מ. פס”מ י”ז 301.
סברתי עוד כי הסגת גבול, כמשמעותה בסעיף 18 לחוק המקרקעין, איננה דווקא הסגת הגבול כמשמעותה בסעיף 447 לחוק העונשין, וכי די בכך שאדם נמצא בנכס בניגוד לרצון בעליו בכדי שייחשב למסיג גבול כמשמעותו בסעיף 18 לחוק המקרקעין.ו
כן סברתי, כי עובדת היות הפאב בגדר מקום ציבורי איננה שוללת האפשרות שקיים אדם שהוא בעל זכות החזקה בו, ולכן ניתן בהחלט להפעיל כוח סביר כדין מכוח הוראת סעיף 18 לחוק המקרקעין גם לגבי מקום ציבורי.נ
שוכנעתי, איפוא, כי הוכח שהמתלונן רשאי היה לנקוט בפעולות מכוח הוראת סעיף 18(א) לחוק המקרקעין בנסיבותיו של מקרה זה.
5. עוד יש לבחון, האם הכוח אשר הפעיל המתלונן כלפי הנאשמת הופעל במידה סבירה למניעת הסגת הגבול.ב
דומני, כי יש לבחון לא רק את מידת הכוח אלא את סבירות הפעלתו, וכי אין בסעיף 18 לחוק המקרקעין הצדק גורף להפעלת כוח כל אימת שקיימת הסגת גבול.ו
בענייננו – אף אם היתה הסגת גבול מצד הנאשמת, וכך למעשה קבעתי לעיל, לא איימה היא על זכויות החזקה של בעל המקרקעין, לא פגמה באינטרס ממשי שהיה לו במקרקעין או בהפעלתו, ולא חייבה היא הפעלת כוח מיידי להפסקת הפרעה שגרמה. הסגת הגבול של המתלוננת לא איימה על הסדר בפאב ולא חייבה כלל את המתלונן, כמי שהיה אחראי על הפיקוח על הסדר והבטחון בפאב, להפעיל סמכויותיו בקשר אליה.
הסגת גבול זו אף לא חייבה נקיטה באמצעי דחוף כלשהו של עשיית דין עצמי, ובוודאי לא הצדיקה שימוש בכוח ובמגע גופני כלשהו.
אף אם ניתן היה לראות בהסגת הגבול של הנאשמת קריאת תגר על סמכות המתלונן (ואעיר כי שוכנעתי שהנאשמת נהגה אמנם כלפיו עובר להפעלת הכוח באופן טיפשי ובוטה), לא הצדיקה התנהגותה הפעלת כוח כלשהו, ובוודאי לא את דחיפתה הפיסית אל מחוץ הפאב.
לכן, אף אם אקבל את גרסת המתלונן במלואה, סברתי כי אף מתוכה עולה שהמתלונן תקף את הנאשמת בכך שהפעיל כוח כלפיה באופן שאיננו מותר לפי הוראות כל דין.
6. משלא הוכחה פעולה כדין בתקיפה שהותקפה המתלוננת, יש לבחון האם מעשי התקיפה שלה, השתתפותה בתגרה, היו בגדר הגנה עצמית.נ
הנאשמת טוענת כי נאלצה להכות את המתלונן כדי להתגונן.
ב”כ המאשימה טוען לענין זה כי פעולות הנאשמת: שריטות, סטירות ובעיטות שגרמו לחבלות למתלונן חרגו מגדר המותר כהגנה עצמית.ב
בהקשר זה ראוי להביא את הוראות הסעיפים הרלוונטיים: סעיף 34 י’ שעניינו הגנה עצמית:
”לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או זולתו; ואולם אין אדם פועל בהגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את התפתחות הדברים“.ו
וסעיף 34 ט”ז:
”הוראות סעיפים 34י’,… לא יחולו כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות הענין לשם מניעת הפגיעה“.נ
כן רלוונטית הוראת סעיף 34 כ”ב(ב) לענין נטל הראיה במקרה של ספק:
”התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, ויחול הסייג“.ב
לשוני בין גרסות המתלונן והנאשמת רלוונטיות רבה לגבי ההכרעה בשאלת חלות הגנת ההגנה העצמית: אם דחף המתלונן את הנאשמת, כתיאורו, ברור שמטרת הדחיפה לא היתה לשם פגיעה אלא לשם אכיפת יציאתה את הפאב. לכן, השתוללות של מכות ושריטות, שספק אם הינה מעשה דרוש בכדי למנוע את הדחיפה, מחד, ושמהווה התפרעות לצורך פגיעה בדוחף בלבד, מאידך, עשוייה להיחשב כהתנהגות החורגת מהנדרש להגנה עצמית.ו
מאידך, מכות הניתנות תוך כדי נסיון להיחלץ מאחיזה כואבת כגרסת הנאשמת, עשויות בהחלט להיחשב כהגנה עצמית לגיטימית.
לענין זה נשמעו, כאמור, שתי גרסות: של המתלונן ושל הנאשמת.נ
נשמעו אמנם גם עדים: עד תביעה מס’ 2 ועדת הגנה מס’ 1, אך עדים אלה נחשפו רק לחלק מההתרחשויות הרלוונטיות, ועדותם איננה מחזקת בהכרח את אחת הגרסות.ב
התרשמתי כי שני הצדדים העידו באופן מגמתי אודות האירועים: כך לגבי המתלונן, כאשר המעיט מהכוח הפיסי אשר הפעיל על ידיה של הנאשמת, באשר שוכנעתי כי ידה נשברה ממגע עימו; כך גם הנאשמת אשר נמנעה מלהודות בבעיטות (וראה הסתירה בין עדותה לבין עדות עד תביעה 2), ואף ביקשה להמעיט בתיאור המכות שהיכתה את המתלונן, תוך שערפלה בעדותה את מועד התרחשותן באופן שלא הוברר די באם אמנם ניתנו רק בתגובה אחרי לפיתת ידיה [ראה עדותה במשטרה – מוצג ת/2, שאיננה מתאימה לגמרי לעדותה בפני בענין סדר האירועים, לרבות שם, עמ’ 2 שורות אחרונות]. כמו כן, בעדותה נמנעה מלתאר כי פעלה מתוך היסטריה, גרסה העולה מעדותה ב- ת/2 ומיתר העדויות שנשמעו בפני. זאת בשים לב לכך שמצבה ההיסטרי של הנאשמת עשוי לתמוך בגרסתו של המתלונן לגבי כך שהיא החלה להכותו קודם שתפס את ידיה.
ייקשה לפיכך להעדיף איזו מהגרסות על הגרסה האחרת.ו
משלא ניתן היה לאמץ גרסה, ובוודאי לא את גרסת המאשימה בנטל הנדרש, התעורר ספק לענין קיומה של הגנה עצמית, ויש לפיכך, ובהתחשב בהוראת סעיף 34 כ”ב(ב) לחוק העונשין, בכדי להביא לזיכוי הנאשמת.נ
7. לפיכך, זיכיתי את הנאשמת מאשמה, מחמת הספק.
ניתנה היום, כ’ בכסלו, תשס”ד (15 בדצמבר 2003), בהעדר הצדדים.ב
ד. בלטמן קדראי, שופטת
סגן נשיא
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.ו
המזכירות תשלח העתק הכרעת הדין לצדדים.נ
001204/03פ 136 קרן שטרית
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח
